המחוגים בשעון כמו זוג מספריים קרובים לנגיעה בפתיל חייך ואי אפשר לתפוס במבט את כל מי שאת

The hands of the clock are like a pair of scissors, close to touching the fuse of your life, and it’s impossible to grasp at a glance everything that you are.

חיילים שנפלו חברים לכיתה נאספים ליד המיטה כשאת נשארת לבד עם כל מי שאת

Fallen soldiers, classmates, gather by the bed, when you are left alone with all that you are.

לא בידינו להחליט מתי תבוא המעלית ויפתח עידן אחר כשהדלת תיסגר לא בכוחנו לשנות רק לאסוף עוד זיכרונות ובזמן שמחכים במקום לבכות - אנחנו צוחקים

It’s not for us to decide when the elevator will arrive, and another era will open when the door closes. It isn’t in our power to change — only to gather more memories. And while we wait, instead of crying — we laugh.

המחוגים בשעון מתעקשים לזוז בסיני אין היאחזות וברדיו כל היום לשיר זה כמו להיות ירקון

The clock hands insist on moving, in Sinai there’s no foothold, and on the radio all day, to sing is like being Yarkon.

אבל פרח קטן שהביא לך חבר וספר של באך על הפסנתר הופכים את החדר לעיר מקלט של כל מי שאת

But a small flower a friend brought you, and a Bach volume on the piano, turn the room into a city of refuge for all that you are.

לא בידינו להחליט מתי תבוא המעלית ויפתח עידן אחר כשהדלת תיסגר לא בכוחנו לשנות רק לאסוף עוד זיכרונות ובזמן שמחכים במקום לבכות - אנחנו צוחקים

It’s not for us to decide when the elevator will arrive, and another era will open when the door closes. It isn’t in our power to change — only to gather more memories. And while we wait, instead of crying — we laugh.