יודעת אני אימרי נוי למכביר מליצות בלי סוף ההולכות הלוך וטפוף מבטן יהיר

I know a wealth of graceful sayings, endless rhetorical flourishes that go their mincing, swaying way, born of a haughty womb.

אך ליבי ניב התמים כתינוק ועניו כעפר ידעתי מילים אין מספר - על כן אשתוק

But the speech of my heart is innocent as an infant and humble as dust. I have known words without number— therefore I will be silent.

התקלוט אוזנך אף מתוך שתיקה את ניבי השח? התינצרהו כרע, כאח כאם בחיקה?

Will your ear, even out of silence, catch my whispered utterance? Will you keep it—as a friend, as a brother, like a mother in her bosom?