נפלה עלייך עצבות כמו שעת דמדומים על העיר האת והיא חסרת רחמים והשיגרה הזאת שאוכלת בפנים ואנשים ומבטים שלא מניחים וחלומות שרודפים אותך ולא מרפים

A sadness fell upon you like the hour of dusk over this city and it is merciless and this routine that eats you from within and people and glances that do not let up and dreams that chase you and do not let go

אז היינו הולכים בלילות של קיץ חמים מדברים על דברים אחרים מוזרים כמו הים שלוקח דברים חיים ומחזיר דברים מתים העשן מסביבנו עלה מעלינו ולקח אותנו אותנו איתו

Then we would walk on warm summer nights talking about things other, strange like the sea that takes the living and returns the dead the smoke around us rose above us and carried us carried us with it

אהבת אותי לנצח או עד כמה שמותר ואז דיברת על חורף ועל כמה היה קר על אנשים ומבטים שלא מניחים על חלומות שרודפים אותך ולא מרפים

You loved me forever or as much as is allowed and then you spoke about winter and about how cold it was about people and glances that do not let up about dreams that chase you and do not let go