הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם כיצד, מהו בוץ? - עפר ספוג רטיבות כך גם הבן-אדם: עפר הארץ שנאמר, כי עפר אתה ומעפר לוקחת - ספוג כל מיני נוזלים למיניהם רק מה, מתוחכם... תחום ומתוחם בדופן שעיר וחלק למחצה אטום וחדיר לסרוגין ויש לו דמות מסוימת וצורה משלמת, וזה מתוחכם... בשביל בוץ זה מתוחכם, שכן סתם בוץ, כן, סתם בוץ - צורה לו

Man is nothing but a piece of sophisticated mud. How so, what is mud? — Soil soaked with moisture. So too the human: dust of the earth, as it is said: for you are dust and from dust you were taken — soaked with all sorts of liquids of various kinds. Only, sophisticated... bounded and delimited by a half-hairy, half-smooth casing, sealed and permeable by turns, and it has a certain likeness and a completed form, and this is sophisticated... for mud, it is sophisticated, since plain mud, yes, plain mud — has form.

בוץ שמתיבש, מתפורר - של אדמות קלות מעצמו של אדמות כבדות - יש גושים שלא תפורר עם פטיש של חמישה קילו אבל אף גוש כזה לא ייקח את עצמו למסבאה הקרובה ויזמין כוס מים קרים להדביק, נניח וקופסת קמח שיפון להריח איפה... רק תעבר עליו עם הדיסקוס ההידראולי-פנאומטי הבי-דיוטי של שיניצקי, ואתה עושה ממנו מצע זרעים. מה יש לדבר: בוץ שמתייבש - מתפורר

Mud that dries crumbles — on light soils, by itself; on heavy soils — there are clods you won’t crumble with a five‑kilo hammer, but not even such a clod will take itself to the nearest tavern and order a glass of cold water to, say, glue itself back together, and a box of rye flour to sniff. As if... just run over it with Shinitsky’s heavy‑duty hydro‑pneumatic discus, and you make of it a seedbed. What is there to talk about: mud that dries — crumbles.

וגם בן אדם שמתייבש מתפורר - רק מה, מתוחכם... עטוף ומעוטף, או תחום ומתוחם בתוך ארון ונותן את עצמו להמון חתיכות-בוץ קטנות ומתוחכמות גם הן (אמנם הרבה פחות, אבל בכל-זאת) - ועוזב שלד לצחוק אחרון שנאמר, צוחק מי שצוחק אחרון ואחרון צוחק רק שלד צוחק מי שצוחק, אמר הילד ויש לו מצבה, וכתובת וזה - מתוחכם... שכן סתם בוץ - איזה מצבה יש לו איזה כתובת? אם כן, אמרנו: הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם

And a human who dries also crumbles — only, sophisticated... wrapped and swaddled, or bounded and enclosed within a coffin, and gives himself over to a multitude of little pieces of mud, themselves sophisticated as well (indeed much less so, but still) — and leaves a skeleton to have the last laugh, as it is said, he who laughs last laughs, and the last to laugh is only a skeleton. “He who laughs, laughs,” said the child, and he has a gravestone, and an inscription, and that — is sophisticated... for plain mud — what gravestone does it have, what inscription? Therefore, we have said: man is nothing but a piece of sophisticated mud.